מאגר מידע
מאגר מידע > שואה > גרמניה הנאצית והיהודים 1933-1939

מגורים ומחיה : הרחקה מן החברה הכללית והעצמת החיים הפנים - יהודיים | מחברים: רוברט ליברלס; סטיבן מ' לובנשטיין; מריון קפלן; טרודה מאורר

מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי

גירוש ונידוי מכוונים החריפו את דחיקת רגלי היהודים, שלמן שנת 1933 הואצה והלכה. אם רבים מבין היהודים לא קלטו מיד את הנעשה במלוא חומרתו, נבע הדבר ראשית לכול מכך, שכמו רבים מבין הלא-יהודים קיוו גם הם, כי המשטר הנאצי לא יוכל להתקיים לאורך זמן, או למצער, שהנאצים, בהיותם בשלטון, ייאלצו בכל זאת למתן את עמדותיהם. שנית, בשנים הראשונות היה מדובר בצעדים מקומיים, שהיו שונים ממקום למקום וננקטו בפרקי זמן שונים. בשורה שלמה של ערם הורחקו היהודים עוד בשנת 1933 מברכות השחייה ומחופי הרחצה הציבוריים. ערים אחדות הסתפקו בשלב הראשון בהקצאת זמני רחצה מיוחדים.24 בשנת 1935 היו איסורי רחצה בברסלאו, באוגסבורג, בקלן, בשטטין, בלייפציג, במנהיים, בברלין, בברמן, בפרנקפורט ובווירצבורג.25 ההנהגה הנאצית סמכה את ידיה לחלוטין על איסורים אלו, אם כי בשל אילוצים בתחום מדיניות החוץ העדיפה אפילו ב- 1937 להימנע מתקנות מוכתבות מלמעלה, ותחת זאת המליצה על החרפת הנוסח של שלטי האיסור, ועל הצבתם בכל אחת מברֵכות השחייה בנפרד.26

יהודים בברֵכות שחייה ציבוריות היו נדבך חשוב בתעמולה הנאצית, שני בחשיבותו רק ל"חילול הגזע", וכמוהו ניזון מפנטזיות פורנוגרפיות. רמזים אין-ספור על התנהגותן המופקרת, כביכול, של הנשים היהודיות, או על האיום הישיר על הנשים ה"אריות" מצד הגברים היהודים, הם שהביאו לכך, שהיהודים נתפסו כאיום מיני.27 לנוכח פרשנות זו אף אין זה מפליא, שבמקום שבו לא היה ניתן לאכוף את האיסורים כפו אותם הנאצים לעתים בכוח הזרוע.28

גם על השימוש בפארקים ציבוריים הוטלו הגבלות. בשנת 1937 נשקל בערים שונות המשך השימוש בספסלים במתקנים ציבוריים.29 בפרנקפורט גורשו היהודים בסוף שנת 1938 מן הפארק העירוני. יהודים רבים, כמוהם כאזרחים רבים אחרים, החזיקו במינויים שנתיים לפארק, וחלקם אף היו במשך עשרות שנים בין מתכנניו ובוניו, ונמנו עם בעלי המניות של הפארק.30 מנגד, במקומות שבהם לא אסרו על הכניסה, אלא "רק" הנהיגו ספסלים מיוחדים ליהודים, הפרידו אלה לעתים אפילו בין בני אותה משפחה. יהודי שעוד בלידתו הוטבל לנצרות, והיה נשוי ללא-יהודייה, טייל עם בנו, שכבר היה מגויס לוורמכט. "שניהם התעייפו ורצו לשבת לנוח באחד הגנים. אולם... האב הורשה לשבת רק על אחד הספסלים, המיועדים ליהודים, שהבן הלבוש מדים לא היה רשאי כמובן להתקרב אליו". ואותם הספסלים שהיו מותרים לבן היו אסורים על האב.31 מנגד, בברלין למשל קרה, שנערה לא-יהודייה התיישבה "בהפגנתיות" ליד חברתה היהודייה.32

גם בבתי מלון ובתי הארחה פרטיים בלטה הנטייה להרחיק את היהודים. אפילו במקומות שבהם לא הוצבו שלטים מסוג זה, ושבעליהם לא רצו לוותר על ההכנסות שסיפקו להם הלקוחות היהודים, ננקטו צעדים להרחקתם. כך בשנת 1939, בבית מלון בשטוטגרט, נאלצו יהודים לאכול את ארוחותיהם בחדרם, וכמובן נדרשו לשלם מחיר גבוה יותר.33 קפה קרנצלר הנודע בברלין הגדיל לעשות באפליה המרומזת והנבזית שהנהיג: כאשר ביקשו שתי נשים לאכול שם הגישה להם המלצרית "על מגש של כסף כרטיס, שבו נכתב: 'נוכחותכן כאן אינה רצויה'".34

ההרחקה מן המתקנים הציבוריים, מן המסעדות ומברכות השחייה הטילה הגבלות קשות על אורחות חייהם של כלל היהודים. ברם עוד יותר מכך ראו בה יהודים רבים פגיעה באישיותם, שגם ביטול האיסורים לא היה בו כדי לכפר עליה. ובכל זאת אלו שבשם כבודם העצמי לא נענו לאפשרויות החדשות קנו לעצמם מידה של עצמאות מוסרית, ושמרו על גאוותם העצמית ותחושת הערך שלהם.35

על פי עדויותיהם של בני הזמן, לאחר פוגרום "ליל הבדולח" שוב לא יכלו יהודים להיכנס למסעדות ולבתי קפה, ולכן, למשל, גם בעת צעידה ממושכת ברחובות הערים הגדולות כדוגמת ברלין, שהייתה דרושה לשם ביצוע ההכנות לקראת ההגירה, לא נותר עוד מקום שבו יכלו לשבת ולהינפש. הנס רייכמן התלווה באביב 1939 למשפחה שנסעה להמבורג, ושוטט אתה בכל העיר: "אך כאשר מתקרבת שעת הארוחה אנו נעים מן הפינות הרחוקות ביותר של העיר לכיוון תחנת הרכבת המרכזית, שמסעדתה היא המקום היחיד שבו היהודים עדיין נסבלים".36

לאחר פוגרום "ליל הבדולח" עוגנו לבסוף כלל ההגבלות הללו גם בבסיס משפטי: "הצו המשטרתי הנוגע להופעתם של היהודים בציבור", מן ה- 28.11.1938 הקנה למנהלי המחוזות רשות "להטיל על יהודים בעלי נתינות גרמנית או חסרי נתינות הגבלות הנוגעות למקום או לזמן, שעל פיהן אסור להם להימצא באזורים מסוימים או להיראות בציבור בשעות מסוימות".37 בברלין, למשל, חל "נידוי היהודים" (Judenbann) על תאטראות, בתי קולנוע וקברטים, אולמות קונצרטים והרצאות פתוחות לקהל הרחב, מוזיאונים, מתקני שעשועים, אולמות תצוגה ברחוב הירידים, היכל המופעים (Deutschlandhalle) והיכל הספורט, מתחם הספורט האולימפי, כל מגרשי הספורט, כל מקומות הרחצה ורחובות מסוימים.38

כבר ב"יום הסולידריות הלאומית" (3.12.1938) – יום שאורגן על ידי מפעל הסיוע לחורף (Winterhilfswerk) מטעם העם הגרמני, ואשר במהלכו נהגו אישים נאציים בולטים להופיע בציבור כדי לאסוף תרומות – נאסר על היהודים לצאת לרחוב: בשעות 20:00-12:00 היה עליהם להישאר בבתיהם. ויקטור קלמפרר מספר: "מאחר שבדיוק באחת-עשרה וחצי הלכתי לתיבת הדואר ולמכולת ונאלצתי לחכות שם, היו לי דפיקות לב רציניות. איני יכול לשאת זאת עוד". וכן: "הגבלות חדשות בכל יום. רק היום, יום שבת 3 בדצמבר, היה כתוב בעיתון על כינון גטו ועל 'חרם על היהודים' בברלין".39

למן שנת 1933 נאלצו היהודים להגביל את עצמם גם בכל הנוגע לטיולים ונסיעות לחופשה, ולא מטעמים כספיים בלבד. בשעה שבמקומות מסוימים כבר היה על היהודים להישמר שלא להופיע בקבוצות,40 יכלו עדיין בעלי מכוניות פרטיות לצאת לטיולים יחסית באין מפריע. בעקבות ביטול רשיונות הנהיגה והרשיונות להחזקת כלי רכב ב- 3.12.1938 נשללה גם אפשרות זו. כך עוד בסילבסטר 1938 נזכר ויקטור קלמפרר בתוגה בטיולים שהיו: "עד דצמבר בערך יכולתי להשתמש במכונית והיינו ניידים... הנסיעה לברלין, המחלה והתאונה – וגם מדי פעם קולנוע, יציאה לארוחה. זה היה בכל זאת קמצוץ חופש וחיים – גם אם היו בעינינו עלובים וכבר נחשבו בעינינו בצדק לכלא".41

בתנאים הללו של מתח מתמיד נודעה לחופשה חשיבות מיוחדת, יוליוס מוזס, שנענה להזמנתו של בנו ובשנת 1935 בילה שבוע ימים בוויימר "בעקבותיו של גתה", היה מודע בעליל להשפעתו המבורכת של הביקור: "אך דווקא על רקע דאגות היום-יום פעם אחת להיות מסוגל להתעלות לזמן קצר, ויהא זה באמצעות אשליות, ולהעלות את עצמך לספרה שונה לגמרי וגבוהה יותר, יש בכך כדי להשפיע לא רק באותו רגע, אלא גם למשך זמן ניכר".42

אלא שאפשרות זו הפכה מוגבלת יותר ויותר: מספר אתרי הנופש שאליהם יכלו היהודים לנסוע הצטמצם והלך. כך, לדוגמה, בשנת 1935 שוב לא אפשרו אתרי הנופש באד טולץ (Bad Tölz), באד רייכנהל (Bad Reichenhall), גרמיש-פרטנקירכן, ואתרי מרפא נוספים בבווריה, ליהודים דריסת רגל בתחומם.43 בעקבות זאת גבר זרם הנופשים לאתר המרחצאות הציבורי באד קיסינגן, שעוד היה פתוח ליהודים. יצויין כי הפגנה אנטישמית שהתרחשה בו וכן שלטים אנטישמיים שהוצבו בגן האתר בידי אלמונים (והוסרו על ידי פקחי הגן) גרמו דאגה לאורחים היהודים. למן קיץ 1937 נכנסו לתוקפן הנחיות כוללות, שנוסחו בידי משרד הפנים של הרייך: יש לשכן במידת האפשר את היהודים בנפרד; באולמות השתייה (Trinkhalle – אולם באתר המרפא שבו נוהגים לשתות מים מינרליים) ובמבני המרחצאות ניתן להגביל את נוכחותם למקומות ולזמנים מסוימים בלבד. כן ניתן להרחיקם מן הגנים, המסעדות ומגרשי הספורט. כך, למעלה משנה לפני "הצו המשטרתי הנוגע להופעתם של היהודים בציבור" כבר שורטטו קווי היסוד ל"נידוי היהודים", למצער בכל הנוגע לאתרי המרפא, בבאד קיסינגן הוגבלה שהותם של אורחים יהודים לבתי מלון ואכסניות ליהודים בלבד, ומאידך נשללו זיכיונותיהם של חלק מהם. הכוונה הייתה אפוא לא רק לבודד את האורחים היהודים, אלא גם לצמצם את מספרם.44

מי שהפרוטה עדיין הייתה מצויה בכיסו, והייתה לו אשרת כניסה, נסע לחו"ל.45 בשנים 1936 ו- 1937 עדיין יכלו בני נוער לצאת למסעות אופניים בבלגיה ובהולנד.46 "עצם היכולת לחצות את הגבול הגרמני ופעם אחת לנשום לרווחה היטיבה אתנו". יומיים אצל בת הדודה בשווייץ היו "יומיים של חופש ללא דגלים ללא צעדות בסך ללא הצדעה במועל יד".47

עוד בשנים הראשונות התמעטו במידה מכרעת פעילויות שעות הפנאי של היהודים. לצד הצרת הצעדים הכפויה מבחוץ תרמו לכך הקשיים הכלכליים. שלוש שנים וחצי מאוחר יותר קובע פביוס שאך (Schach) ב-Israelitisches Familienblatt: "לצאת לבלות ולשמוח אין אנו יכולים עוד להרשות לעצמנו, ואפילו הקונדיטוריה עם העיתונים לקריאה היא הוצאה שאין אנו יכולים לעמוד בה. אנו יושבים אפוא בבית ומתמכרים למרירות הנפש והיעדר התקווה".48

בעקבות התבססותם בתוככי הבורגנות הגרמנית במאה ה- 19 ועמה האדרת ההשכלה, שהייתה כרוכה בכך, נמנו היהודים גם בתקופת ויימר עם המבקרים הנלהבים בתאטרון, בקונצרטים ובמופעים תרבותיים נוספים. ככלל, בתקופת המשטר הנאצי נאסרה עליהם הכניסה לאירועים אלה רק בשנת 1938, אחרי פוגרום "ליל הבדולח". ואולם במישור המקומי התרחש נידוי היהודים במקומות מסוימים עוד הרבה קודם; בלייפציג, לדוגמה, ובמקומות נוספים בסקסוניה, כבר בקיץ 1935. 49 מאידך גיסא עוד בשנת 1937 ביקרה מרים קרליבך בת ה-15 עם חברתה באופרה של המבורג, כדי להאזין לביצוע האופרה "פידליו" מאת בטהובן.50 אולם אף על פי שבחלקים נרחבים של הרייך האפשרות עוד הייתה קיימת נמנעו יהודים רבים מלבקר באתרים שבהם נערכו מופעים תרבותיים פתוחים לקהל הרחב. מרטה אפל מספרת ש"ההרגשה, כי הנה אני יושבת בין בני-אדם השונאים אותנו הייתה לי ללא נשוא".51 היו ש"רגש הכבוד מנע מהם לבקר בתאטראות הכלליים באותו רגע שבו פוטרו האמנים היהודיים ממשרתם – שבו לא הוצגו ולא הושמעו עוד [יצירותיו של] שום סופר יהודי או מלחין יהודי".52

כך הועתקו כעת הפעילויות התרבותיות למרחב הפנים-יהודי, ובכלל זה יזמות מקומיות צנועות יותר, כדוגמת ערבי השירה בציבור בהמבורג, שבהם נטלו חלק קרוב ל- 1000 משתתפים בני גילים שונים.53 כמו כן המשיכה התאחדות הקהילות היהודיות בפרוסיה ב"מסעות התרבות" (Kulturfahrt) אל הקהילות הקטנות, שראשיתם עוד בתקופת רפובליקת ויימר, ואשר נועדו לתרום "להגברת חוסנם הנפשי של הקהילות והיחידים ולחיזוקם", בעיקר באמצעות הרצאות בנושאי דת ואמנות דתית.54

ואולם את מקומם של התאטרון, הקונצרטים וההרצאות, הפתוחים לקהל הרחב, תפסו בראש ובראשונה המופעים מטעמה של אגודת התרבות של יהודי גרמניה (הקולטורבונד), שראשיתה בשנת 1933. בני הזוג במברגר מפרנקפורט, לדוגמה, הגבילו עצמם "בקפידה" למופעים אלו בלבד, "בשעה שיהודים אחרים – רבים מאוד, לצערנו! – המשיכו לבקר בתאטרון ובקונצרטים, עד לפרסום הצו הרשמי שאסר על כך".55 גם החזן לוי מפרנקפורט ביקר כעת, מלבד בקולנוע, רק במופעים מטעם ההתאחדות. אלא שהוא ראה בהם "תחליף דל" בלבד.56

המניע להקמתן – בתחילה על בסיס מקומי או אזורי – של אגודות התרבות היהודיות היה פיטוריהם של אמנים יהודים ממוסדות התרבות הציבוריים. הכוונה הייתה "לסייע להם חומרית ונפשית". במקביל היו האגודות אמורות למלא שליחות חשובה למען המארגנים ולמען הקהל הרחב: "באמצעות ההנאה שבאמנות [לסייע לנו] לזקוף את קומתנו בתקופה, שבה מושפלים אנו עד עפר".57

אגודות התרבות, שבשנת 1935, על פי הוראת המשטר הנאצי, התאגדו והפכו איגוד ארצי (Reichsverband), הפעילו שלוש קבוצות תאטרון (ברלין, קלן, המבורג), אגודה אופראית (ברלין), שתי תזמורות פילהרמוניות (ברלין, פרנקפורט), ובנוסף קברט ומספר מקהלות. על פי רוב תמורת תשלום חודשי קבוע יכלו החברים ליטול חלק בכמה וכמה מופעים תרבותיים. בסך הכול השתייכו כ- 70,000 יהודים לאגודות התרבות הללו.

הרפרטואר שלהן הצטמצם עד מהרה בהתאם להנחיות המשטר הנאצי: כבר ב- 1934 נאסר אליהן להעלות מיצירותיהם של שילר והרומנטיקנים, למן 1936 מיצירותיו של גתה, ולבסוף, לאחר סיפוחה של אוסטריה, גם מיצירותיו של מוצרט.

הקשיים המעשיים היו, מצד אחד, הפיקוח המתמיד על המופעים מטעם הגסטפו, וצד שני סוגיית המקום. השלטונות מיאנו להקצות אולמות ממלכתיים (כגון בבתי ספר), ואולמות עירוניים היו סגורים בפני היהודים.58

על כן במקרים רבים לא נותר אלא בית הכנסת, בתנאי שהרבנים והנהגת הקהילה "התירו את המופעים להצגה במסגרת בית הכנסת".59 בהמבורג, מתוך התחשבות ברגשותיהם של האורתודוקסים, שבאופן מסורתי החרימו את האולם "המתאים מבין כולם" (בית הכנסת של התנועה הרפורמית), הפך מעונה לשעבר של לשכת "בני ברית" למשכנה של הקהילה היהודית.60 גם בקביעת מועדי האירועים התחשבו ביהודים האורתודוקסים. לדוגמה, אירוע תעמולתי שנערך ביוני 1938 החל רק בשעה 22:30, ונמשך עד השעה 03:00 בבוקר – זאת בשל יציאתה המאוחרת של השבת בימי הקיץ.61

אמנם רק מיעוט בקרב יהודי גרמניה השתייך לאגודות התרבות הללו, אך עם זאת הן ייצגו את כל שכבות האוכלוסייה. אלא שהצלחה זו טמנה בחובה קושי מסוים: "זקנים וצעירים, משכילים ומשכילים פחות, חובבי תאטרון ואוהבי בידור בלבד מבקרים במופעים שלנו, והשאלה מה הדבר שיתקבל בברכה, שאפשר להגישו לקהל כה מעורב ורבגוני שהזדמן לו יחדיו, היא שאלה קשה מאוד לפתרון".62 במקומות רבים לא זכו הצגות בעלות תכנים יהודיים מובהקים לקהל רב (אם כי ראוי לציין שבתוך שלוש שנים עלתה ההתעניינות במידה ניכרת). מלבד זאת, סקר שנערך הצביע על כך, שהחברים מעדיפים מופעים קלים ומבדרים.63 ומאחר שהיו תלויות בצופים מבחנה תקציבית, נדרשות האגודות לתמרן דרך קבע לצורך הרכבת התכנית בין דרישות המארגנים, או, לעניין זה, דרישותיה של העיתונות היהודית, לבין טעמו של הקהל, בין תאטרון אמנותי לתאטרון מסחרי.64

ההתכתבות בין סוכן טקסטיל ואשתו לבנם מעידה על תפקידים אחדים שמילאו אגודות התרבות: האם סיפרה על הופעת תאטרון "שבה פעם אחת שוב צחקנו". קונצרט שבו הושמעו יצירות של צ'ייקובסקי לצד שירים ביידיש מילא את בעלה גאווה "ביהדות המבורג", כיוון שאלף הנוכחים העידו, כי "על אירוע אמנותי כה מעורר עניין... אין בדעתם לוותר!". בשבוע אחר חוו הוא ואשתו שני "ערבים נפלאים", שבהם ביקרו בקונצרט ובהצגת מחזה מאת שלום עליכם. ובשנת 1940, כאשר זכו באמצעות מכר כלשהו בכרטיסי עיתונאים, ביקרו מדי שבוע בקולנוע שהיה שייך לאגודה.65 ההזדמנות "לחוות את רוח התרבות הגרמנית כקהילה באמצעות שחקנים יהודים בלבד" 66 חיזקה גם את תחושת הזהות הקולקטיבית.67 בסופו של דבר, ככל שפרשו היהודים מן הציבור הכללי כך מילאו האגודות גם תפקיד חברתי, כמקום מפגש של מכרים שלא התראו זה זמן רב.68 לאחר פוגרום "ליל הבדולח" העלה על נס ה-Jüdisches Nachrichtenblatt- כתב העת היהודי היחיד שהשלטונות עדיין התירו את הוצאתו לאור – את האופן שבו מילאו תכניות התרבות השונות את התפקידים הללו:

בכך [שהאגודה] העניקה לאנשינו "עולם" היא העלתה אותם אל מעבר לשגרת היומיום... בכך שהעניקה להם "יהדות" היא הכלילה אותם בגורל המשותף של העם היהודי... בכך שהיא מעניקה להם את שניהם גם יחד היא מעניקה להם במתנה רגעים מוארים של אושר. איזה יהודי בגרמניה ירצה להפסיד את מקור הכוח הזה, שעדיין עומד לרשותנו.69

ואולם אצל חלק מן הצופים חיזקה האגודה גם את תחושת הנידוי אשר שררה בכל מקום: "כך סגרו אותנו בגטו רוחני; זו הייתה הרגשה מדכאת – למרות ההנאה האמנותית – כה מורחקים ומופרדים מן העולם החיצון, לשמוע מוסיקה בתחושה של מנודה...".70 האמנים, לעומת זאת, לא ראו באגודה "גטו... – כשאתה עומד על הבמה אינך נמצא כלל בעולם האמתי; הבמה הייתה העולם שלי", נזכרת השחקנית לני שטיינברג.71

דחיקת רגלי היהודים, ולאחרי הגירוש מן החיים הציבוריים, הוחרפו עוד יותר לנוכח העובדה, שגם האגודות והאיגודים הכלליים שאפו להיפטר מחבריהם היהודים. לרוב פשוט הונהג סעיף ארי. תופעה זו הרחיקה לכת עד לאגודות הקרנבל (Karnevals-gesellschaft).72 איגודים אקסקלוסיביים יותר, כדוגמת מועדון טניס בהמבורג, עודדו את החברים היהודים ל"פרישה מרצון", "וכולם עשו זאת".73 יהודי מקרלסרוהה (Karlsruhel) העלה חשש, שחברותם של יהודים במועדון הרוטרי תגרום נזק למועדון. כשהציע בשלהי מרץ 1933 שהיהודים יפרשו, כדי "שהמועדון ימשיך להתקיים", התנגדו תחילה החברים הלא-יהודים להצעתו, והעדיפו לפזר את המועדון. אך כיוון שהדבר היה נתפס כ"מחאה אסורה", הוא לא התקיים, ועד מהרה התקבלה הצעת הפרישה.74

בתחילה אפשר היה להשיב על הדחקה זו בהגברת פעילותם של האגודות והמועדונים היהודיים.75 כך, לדוגמה, בשנות השלושים בפרנקפורט עלה שיעור ההשתתפות במפגשי לשכות "בני ברית". המפגשים שימשו תחליף לערבי מופעים ולאירועים אחרים, וסיפקו אפשרות למפגש חברתי.76 בדומה לכך פרחו גם ארגוני הספורט היהודיים הוותיקים; ברית לוחמי החזית היהודים של הרייך RjF)) אף הפעילה קבוצות של נשים למטרה זו.77 ואולם עם ההגירה מן הארץ פחת והלך מספר החברים, כך ששוב לא היו די חברים כדי למלא את שתי האגודת – "מגן" (Schild) של הברית ו"מכבי" של הציונים. מסיבה זו היו שנאלצו להשתתף בפעילות של הקבוצה היהודית היריבה.

בעקבות ההרחקה ממקומות הבילוי הציבוריים, מחיי התרבות ומן הארגונים הכלל-אזרחיים עלתה חשיבותם של החיים הפרטיים, אך גם תחום זה היה חשוף כבר בשלב מוקדם לחוויות מזעזעות בכל מקום שהייתה לו נגיעה למרחב הציבורי. מעבר לנידוי ולהרחקה נפלו היהודים קרבן לתקיפות מילוליות ולעתים גם גופניות. באביב 1939, כאשר טייל הרב זלצברגר מפרנקפורט עם משפחתו וקרוביו בבוקר יום ראשון באחד הפארקים,

נראו... רק מטיילים מעטים. ואז מתקרב אלינו אדם לבוש היטב, ידו אוחזת בבתו הקטנה, והוא צורח לעברנו: "יהודים מקוללים, אתם לא יודעים שהכניסה אסורה ליהודים? אם לא תסתלקו מיד אקרא לגסטפו"! כך אירע בפארק, אשר זמן קצר קודם לכן עוד היה שייך למשפחת רוטשילד, שלא מעט מפריחתה של העיר פרנקפורט נזקפת לזכותה.78

עוד בתקופת ויימר חוו היהודים גילויי אלימות כלפיהם, אלא שאז כמעט שלא ניתן פומבי לדבר, אף לא בעיתונות היהודית. גילויי האלימות התגברו לקראת סופה של הרפובליקה: לא אחת, בעת נאומו בעצרות זיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה – במסגרת תפקידו כחבר הנהלת הוועדה לטיפול בקברי החללים – הותקף הרב זלצברגר, עד שלבסוף, בהופיעו באירועים מסוג זה, סופקה לו הגנה משטרתית.79 בשנים 1930 ו- 1931 הגיעו הדברים, בעיקר במהלך חגי תשרי, לשורה של התקפות חמורות יותר, שגרמו לפציעתם של יהודים רבים. לפיכך נקראו המתפללים להתפזר ככל האפשר בשקט, ומבלי לעורר תשומת לב, מיד בסיום התפילה.80 מלבד זאת, באווירה הסוערת ששררה באותם ימים חשו גם הילדים באיום, וכך, לדוגמה, טרחו לרכוס את מעילם עד לצווארם, כדי להסתיר את סמל מועדון הספורט היהודי שנשאו.81 כך הפך הרצון לא למשוך תשומת לב לאסטרטגיית התנהגות.

בתקופת המשטר הנאצי גם אנשים שהיו מוכרים לתוקפים היו חשופים לאלימות: בשנת 1934, כאשר חגגה הרטה נטהורף בעיר הולדתה שבדרום גרמניה את נישואי אחותה הצעירה עם בני משפחתה, נזרקו אבנים לחלונות הבית כדי להשבית את החגיגה.82 המהפך בהתנהגות בלט במיוחד בלוויות. בכפר בפרנקוניה התחתית, שבו חיו במשך שנים רבות יהודים ולא-יהודים אלו לצד אלו בשכנות טובה, לעתים קרובות כידידים לכל דבר, התמעטה בהדרגה השתתפותם של לא-יהודים – שבעבר הייתה מובנת מאליה – בלוויות יהודיות, עד ש"בסופו של דבר הפכה [ההשתתפות] עניין ראוי לגינוי". לנוכח האיום מצדו של המנהיג הנאצי המקומי, לפרסם ב"שטירמר" את תמונות המשתתפים, העזו רק מעטים להשתתף בלוויה של חבר יהודי.83 חוויות דומות חוו היהודים גם בערים הגדולות: אביו של פריץ גולדברג, במאי ברלינאי, ויושב ראש כבוד של איגוד מנהלי התאטראות, זכה עוד בשנת 1931 להוקרה רבה ביום הולדתו ה- 70. בשנת 1934 סולק מן הארגון, והלווייתו – חודשים ספורים אחר כך – הגיעו כחמישה לא-יהודים בלבד. גם מכתבי ניחומים אישיים היו לעתים תכופות "קצרים ורשמיים".84

לחלקים נוספים של המאמר:
מגורים ומחיה : דפוסי ההתיישבות : פיזור וריכוז
מגורים ומחיה : הרחקה מן החברה הכללית והעצמת החיים הפנים-יהודיים (פריט זה)
מגורים ומחיה : ההחלטה הקשה : להגר מגרמניה

הערות שוליים:

  1. על הרחקה בטיבינגן, בפלאואן (Plauen), בשטראובינג (Straubing), ובימת ונזה שבברלין, בלאוף שבפרנקוניה העילית, בנירנברג, ובעקבות החשש מן ההתחמקות לשם גם בארלנגן, במינכן ובנורדלינגן, ועל זמני רחצה מיוחדים בשפייר ובטרבניץ (שלזיה) ראו הספר השחור, עמ' 470-468.
  2. Israelit 76, Nr. 30, 25.7.1935, p.2
  3. ישיבת ההנהגה בברלין ב-3.6.1937. לציטוטים מתוך הפרוטוקול ראו רוזנשטראוך, שכנים, עמ' 27 ואילך.
  4. פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, עמ' 147-146.
  5. בקיץ 1935 פשט האס-אה על ברכת שחייה במנהיים שנוהלה כעסק משפחתי. בעל המקום, שנחשב "קרובם של יהודים" (jüdisch versippt), לא תלה שלטי איסור למרות הלחץ שהופעל עליו. הפושטים התעללו במתרחצים, יהודים ונוצרים כאחד, במגפיהם ובעזרת חלקי רהיטים הרוסים. נוסף לכך בדקו מיד את הגברים, כדי לקבוע את היותם יהודים. כוחות המשטרה, שהוזמנו על ידי הבעלים, הגיעו למקום – כפי שנהגו בהתפרעויות בבתי המשפט בשנת 1933 – רק כאשר אנשי האס-אה כבר השיגו את מטרתם. ראו פלידנר, רדיפת יהודים במנהיים, 1, עמ' 195 ואילך.
  6. ראו לדוגמה יהודים בלייפציג, עמ' 149.
  7. מל"ב, לוי, חיי בגרמניה, עמ' 38.
  8. מל"ב, גולדברג, חיי בגרמניה, עמ' 56. לעניין העונש על שימוש בספסלים המיועדים ללא-יהודים ראו רייכמן, אזרח גרמני ויהודי נרדף, עמ' 65 (ברלין); טאוסק, יומן ברסלאו, עמ' 232 (11.9.1939, ברסלאו).
  9. פרידלנדר ויארקי, חיים משותפים, עמ' 48.
  10. מל"ב, לוי, חיי בגרמניה. על המבורג ראו רייכמן, אזרח גרמני ויהודי נרדף, עמ' 256.
  11. פרוסקאואר, זיכרונות של עורכת דין, עמ' 69.
  12. ראו לדוגמה את דבריו של קלוגמן על רגש הכבוד שלו: מל"ב, קלוגמן, חיי בגרמניה, עמ' 63 ואילך.
  13. רייכמן, אזרח גרמני ויהודי נרדף, עמ' 256. והשוו מל"ב, לסלר, חיי בגרמניה, עמ' 34 ואילך.
  14. Reichs-Gesetzblatt 1938, I, p. 1676
  15. מופיע אצל רוזנשטראוך, שכנים, עמ' 7 ואילך.
  16. קלמפרד, יומנים (עברית), עמ' 188-187 (3 בדצמבר 1938). והשוו יוליוס מוזס לארווין מוזס, 3.12.1938, אצל פריקה, חיים יהודיים, עמ' 565. לתגובה רגועה יותר לכך (שקושרת את ההישארות בבית לכך שגם "החוגים האריים הבורגניים הטובים" נהגו כך) ראו טאוסק, יומן ברסלאו, עמ' 206 (3.12.1938).
  17. ראו כדוגמה מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 28.
  18. קלמפרד, יומנים (עברית), עמ' 192-191 (סילבסטר 1938). בנוגע לתחושת השבי ראו כבר נטהורף, יומן, עמ' 70 (12.3.1935).
  19. יוליוס מוזס לארווין מוזס, השבוע השני של אפריל 1935 והשבוע האחרון של יולי 1935, אצל פריקה, חיים יהודיים, עמ' 319 (ציטוט), ('Ferien vom Ich") 352.
  20. פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, עמ' 165, על פי הדוחו"ת הסודיים של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית הגולה על המצב ברייך (בראשי תיבות Sopade 2 (1935) (Sopade.
  21. בק ו-ולטר, חיים יהודיים בבאד קיסינגן, עמ' 98-83 (בנוגע להרחקה מן הברכה העירונית כבר בשנים 1934 ו- 1935 – עמ' 83-80). על ההוראות ראו גם אדם, פוליטיקה יהודית, עמ' 169.
  22. דוגמאות: מל"ב, אפל, זיכרונות, עמ' 217-208, 305-291, 392; מל"ב, פיניאס, הגורלות שלנו, עמ' 7; מל"ב, נורה רוזנטל, זיכרונות, עמ' 51, 52, 58, 60; מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 74 (שנתי); רייכמן, אזרח גרמני ויהודי נרדף, עמ' 48, 59-57.
  23. מי"פ, שטראוס, חיים במשבר, "Happy Childhood", עמ' 36 ו-39.
  24. מל"ב, שוואבה, חיי בגרמניה, עמ' 59, 63. בנוגע ל"נשימה לרווחה" השוו גם מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 75.
  25. IF 38, Nr. 53, 31.12.1936, p. 7f.. השוו יוליוס מוזס לארווין מוזס, 14-20.10.1934. ו-25.5.1935. אצל פריקה, חיים יהודיים, עמ' 244 (טיולים, קריאה, ביקורים), ועמ' 332 ואילך (ויתור על הסרט המדבר מפלשתינה, "הארץ המובטחת"). וכבר ב- 1933: טאוסק, יומן ברסלאו, עמ' 77 (4.6.1933).
  26. על לייפציג ראו אונגר, יהודים בלייפציג, עמ' 16. על מקומות אחרים – פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים, עמ' 165 (על פי Sopade). השוו בנוגע לפרנקפורט לפני 1938: מהבז"ה, מאנטהאיי, ריאיון, עמ' 26.
  27. גיליס-קרליבך, כל ילד, עמ' 176 ואילך.
  28. אפל, בתוך ריכרץ, אזרחים על תנאי (עברית), עמ' 366.
  29. מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 50. השוו נוסף לכך, בנוגע לתאטרון הלאומי במנהיים לאחר "ההוצאה לחופשה" של אמנים יהודים בשנת 1933, פלידנר, רדיפת היהודים במנהיים, 1, עמ' 47. לעניין הוויתור הקל יותר של המבוגרים, והכמיהה הלא ממומשת של הנוער לתאטרון וקונצרטים, ראו גרטנר, בתי הספר, עמ' 134; והילדגרד בכרט (Bachert) לארכיון העירוני במנהיים, 12.1.1967, אצל פלידנר, רדיפת היהודים במנהיים, II, עמ' 133 ואילך.
  30. מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 56.
  31. הציטוט מתוך BJFB 13 (1937), Nr. 10, p. 6. על השנים שלפני 1933 ראו Gemeindeblatt der Jüdischen Gemeinde zu Berlin, 24, Nr. 9, 24.3.1934, p. 6; כתמריץ כללי (בלא להסתמך על הדוגמה הפרוסית) IF 36, Nr. 18, 9.5.1934, pp. 14f.
  32. מי"פ, במברגר, משפחת במברגר, עמ' 20.
  33. מל"ב, לוי, חיי בגרמניה, עמ' 40.
  34. פאול מוזס, יושב הראש הראשון של אגודת התרבות היהודית ריין-רוהר, Jüdischer Kulturbund Rhein-Ruhr, Novemberprogramm, Koln 1933, הקדמה. וראו בעברית על תולדות אגודות התרבות אצל כוכבי, חימוש לקיום רוחני, פרק א.
  35. ממלכתי – ברוס, יהודי ברמן, עמ' 162; עירוני – מיינץ, קהילה במצוקה, עמ' 8.
  36. מי"פ, מיינץ, קהילה במצוקה, עמ' 8.
  37. מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 52 ואילך.
  38. מילר-וסמן, אגודת התרבות בהמבורג, עמ' 139.
  39. כך מצוטט יושב ראש אגודת התרבות ריין-רוהר, ד"ר לוינגר, ראו הצגה סגורה, עמ' 313.
  40. פרידן, תיאטרון יהודי, עמ' 94, 109. על קניגסברג ראו שילר-שפרינגורום, יהודי קניגסברג, עמ' 333. על ההתעניינות הגוברת ראו ורנר לוי (1937); בדומה לכך על אזור הריין-רוהר ראו לווינגר – שניהם מצוטטים בהצגה סגורה, עמ' 313-312, 314.
  41. מילר-וסמן, אגודת התרבות בהמבורג, עמ' 138. לעניין הוויכוח על התמקדות בנושאים היהודיים או הכלליים בתכניות ראו IF 36, Nr. 11, 15.3.1934, p. 1; IF 36, Nr. 12, 22.3.1934 וכן ראו פלאטוב, מצב היהודים בערים הקטנות, עמ' 243.
  42. א' או ב' פרלמן למיכאל פרלמן, 6.2.1940 ;10.12.1037 ;12.11.1937 ;15.10.1937 – בתוך לורנץ ובוהן-שטראוס, דיכוי וביטחון אל, עמ' 98, 103, 106 ואילך, 169. לעניין משמעות הבילוי והמרגוע ראו גם זיכרונותיו של מקס נוסבאום, 1940, מצוטט אצל פרידן, תיאטרון יהודי, עמ' 165.
  43. BJFB 10 (1934), Nr. 1, p. 10
  44. מילר-וסמן, אגודת התרבות בהמבורג, עמ' 141, השוו גם מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 52.
  45. בדומה לכך משתמע אצל דהם, חיי תרבות ורוח, עמ' 193.
  46. Jüdisches Nachrichtenblatt, מצוטט על פי פרידן, תיאטרון יהודי, עמ' 157 ואילך.
  47. מל"ב, לוי, חיי בגרמניה, עמ' 40 ואילך. השוו בדומה לכך מל"ב, לוונברג, חיי בגרמניה, עמ' 51 ואילך.
  48. בתוך גייזל וברודר, אגודת התרבות, עמ' 236. השוו לעדויות דומות של אמנים אחרים, שם, עמ' 189, 215, 247.
  49. על פרייבורג, לדוגמה, ראו האומן ושאדק, תולדות העיר פרייבורג, עמ' 327. על טיהור הארגונים במנהיים זמן רב לפני חוקי נירנברג ראו ולטר, הישג ואישיות, עמ' 24.
  50. גב' וקס (Wex), אצל מהבז"ה, פטש, ריאיון II, עמ' 35.
  51. שטיין, באדן, עמ' 259 ואילך.
  52. ראו בנוגע לקניגסברג – שילר – שפרינגורום, יהודי קניגסברג, עמ' 334-332.
  53. מל"ב, לוי, חיי בגרמניה, עמ' 50.
  54. לדוגמה מי"פ, שטראוס, חיים במשבר, "Happy Childhood", עמ' 30.
  55. מי"פ, גאורג זלצברגר, זיכרונות, עמ' 14.
  56. שם, עמ' 2.
  57. פריצלף, בתי כנסת וחורבנם, עמ' 24, בנוגע להמבורג. על התפרעויות בערב ראש השנה היהודי תרצ"ב (1931) בשדרות הקורפירסטנדם בברלין ראו ולטר, שנאת יהודים אלימה, עמ' 221-211; על התפרעויות נוספות ראו מאורר, יהודי המזרח, עמ' 345 ואילך.
  58. אטקינסון, עולם אבוד, עמ' 21. והשוו שם עמ' 416, כולל הערה 52.
  59. נטהורף, יומן, עמ' 60 (20.8.1934).
  60. ראו לעניין זה ביתר פירוט מאורר, קשרים (הציטוט ממל"ב, קלוגמן, חיי בגרמניה, עמ' 68 ואילך). לדוגמאות להבאשת ריחו של המת ראו רפאל מברלין, אצל לימברג ורובזאט, לא עוד גרמנים, עמ' 130 (פירטי), ואוסטרובסקי, רופאים יהודים, עמ' 334 (שניידמיל – Schneidemühl, 1937).
  61. מל"ב, גולדברג, חיי בגרמניה, עמ' 48.

ביבליוגרפיה:
כותר: מגורים ומחיה : הרחקה מן החברה הכללית והעצמת החיים הפנים - יהודיים
שם ספר: קיום בעידן של תמורות : חיי יום-יום של היהודים בגרמניה 1618 - 1945
מחברים: ליברלס, רוברט ; לובנשטיין, סטיבן מ' ; קפלן, מריון ; מאורר, טרודה
תאריך: תשס"ח - 2008
הוצאה לאור : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
בעלי זכויות: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית